כושר ויושר

היה ריח דק מן הדק, כמעט לא מורגש באויר, של גשם העומד לרדת בכל רגע ורגע. ממקלט הרדיו בקע קולו הרועם של איזה פרופסור חשוב, חשוב בעיני עצמו בעיקר, שחזר, הדגיש, הדגיש וחזר בפתוס מהדהד, כי יש לפנות את השטחים הכבושים ולהחזיר אותם לבעליהם החוקיים ויפה שעה אחת קודם. הרב מנחם מנדל בלאו האזין לא האזין לדברים שיצאו ממקלט הרדיו ותוך שהוא מיטיב את דשי מעיל הרבנות המפואר שלו, בדק הוא את חזותו ואת צדודיתו אל מול המראה הגדולה שהתקין לצורך כך בלשכתו המרשימה ורחבת הידיים והתכוון לעשות דרכו, כהרגלו, מעשה של חודש בחודש, אל שדה התעופה.

הרב בלאו אהב אהבה יתרה את המראה שנשקף אליו מן המראה, מראה שטיפח הוא שנים הרבה עד שהגיע הוא לתוצאה הרצויה שנשקפה אליו כעת מן המראה שהיתה החפץ האהוב עליו ביותר בלשכתו, אם לא נביא בחשבון את אלפי הדולרים שהיו סדורים, ערימות ערימות, זה על גבו של זה, בשטרות של מאה דולר כל שטר ושטר.

קודם שהספיק רב בלאו להכניס את אצבעותיו אל תוככי כפפות העור המשובחות שקיבל הוא מתנה באחת מנסיעותיו התכופות לחו"ל מאיזה גביר שרצה להחניף לו ולהפחית משכר עריכת החופות הגבוה ומפורסם ברבים שלו וקודם שהספיק הוא לאחוז בכרטיס הטיסה בין בוהן לאצבע, התפרץ אל לשכתו מפקח המשגיחים, אליהו אוזן בפנים חיוורות עד שעיניו שהיו שקועות, דרך כלל, בארכובותיהם בלטו הפעם אל החוץ באופן מוזר ומפחיד והטיח בפניו כבאגרוף את המלים: "הם עלו עלינו".

מנחם מנדל שדאג לחליף את שני שמותיו הפרטיים ממנחם מנדל לאברהם יצחק בכל מסמך בו נזכרו שמותיו הפרטיים הללו בצמידות לשם משפחתו או להשמיד מסמכים שכאלה, שעה שמלאכת ההתאמה לא צלחה בידו, הביט משועשע קלות אל מפקח המשגיחים שלו.

בעודו אוחז בזוג כפפות העור שטרם הספיק לתחוב אצבעותיו אל תוכן, רמז הרב בלאו לאוזן להתיישב בכורסת העור המשובחת ששימשה מעשה של שגרה את הגבירים עתירי הממון שפקדו את לשכתו, זמן קצר לאחר בואם אל ארץ הקודש, לעסוק בעניינים שלא היה להם כל קשר לקדושה. גבירים אלה העדיפו לבוא אל לשכתו ולדון עמו דווקא שם, מחמת עינא בישא, בעניינים אישיים שדבר וחצי דבר אין להם עם המשרה הציבורית בה אחז הוא כרבה הראשי של העיר סדום.

"מה בדיוק קרה? ספר לי בדיוק מה קרה והכי חשוב שתירגע" הנחה הוא את מפקח המשגיחים, קודם שהספיק הוא לענות על השאלה ששאל אותו רבה הראשי של העיר סדום שנהג לפתוח את הרצאותיו במשפט שחשב הוא אותו למבדח, מבדח עד למאד מאד, "גבירותי ורבותי אני רבה הראשי של סדום סיטי ועמורה אינה שטח השיפוט הרבני שלי..." ומכאן המשיך הוא ושילב בהרצאותיו מיני פרפראות שבהם קנה הוא את לב שומעיו עד שבסוף הרצאתו כבש הוא אותם לחלוטין.

"אולי אתה רוצה לשתות משהו", המשיך הרב בלאו במונולוג שלו וקודם שהספיק אוזן המבולבל והנפחד לענות המשיך בלאו ואמר "אל תדאג אני שומר כאן משקאות גם בשביל מי שלא אוכל ושותה רבנות, אלא אוכל ושותה לנדא או העדה החרדית כמוך או שיש לי הכשרים כפולים. אולי תשתה קוקה קולה?" סיים הוא את דבריו בשאלה והמשיך ואמר "אל תדאג הם דאגו להכשר של הרב לנדא יחד עם שלנו בשביל צדיקים כמוך וכך הם נהנים משני העולמות".

מפקח המשגיחים שזה עתה צנח אל מעמקי כורסת העור שסגרה עליו מכל עבר הנהן רפות בראשו, עצם את עיניו עד כי נדמה היה למתבונן מן הצד, כי מבקש הוא להמלט מהמשך השיחה עם הרב בלאו בחסדי השינה שכמעט עטפה אותו בקוריה, אלא הרב שהושיט לו בגסות מסויימת את בקבוק הקולה וציווה עליו "דבר כבר וספר עכשיו מה קרה".